הנשיקה של ספיידרמן

הנשיקה של ספיידרמן

פאנל בונוס:

ספיידר-פייס

הסצינה המפורסמת מהסרט ספיידרמן (2002), בה מרי ג'יין ווטסון (קירסטן דאנסט) מנשקת את ספיידרמן (טובי מגווייר) בזמן שהוא נתלה הפוך על קורי העכביש, נכנסה במהירות לרשימת הסצינות האייקוניות בהיסטוריה של הקולנוע. למעשה, עפ"י ויקיפדיה, המגזין "Entertainment Weekly" שם את סצינת הנשיקה של ספיידרמן ברשימת הסצינות הטובות של העשור, בנימוק הבא: "קיים קו דק בין הרומנטי לנדוש. הנשיקה רוויית הגשם בין ספיידרמן למרי ג'יין מ 2002 מרקדת בקלילות על הקו הזה. הסיבה שזה מצליח? גם אם היא חושדת שספיידרמן הוא פיטר פרקר, היא לא מנסה לגלות אם זה נכון בודאות. וזה לכשלעצמו סקסי."

הנה הקטע המפורסם מהסרט: נשיקה בין אמ ג'יי ווטסון לספיידרמן ההפוך.

הקומיקס על הנשיקה של ספיידרמן לקוח מאתר הקומיקסים שלי, C-Section Comics. אם תשוטטו מספיק בארכיונים תגלו קומיקסים נוספים על גיבורי-על. ואם לא תשוטטו, ייתכן שלא תגלו.

אמנות הזיוף

פייק ניוז - קומיקס על הטייה תקשורתית - מאת עידן שניידר

פאנל בונוס

פייק ניוז או חדשות אמיתיות

האמינו או לא, ציירתי את הקומיקס הזה הרבה לפני שפרץ הדיון הציבורי בארה"ב בנושא "עובדות אלטרנטיביות" ו-"פייק ניוז" (fake news). הפולמוס האחרון החל לאחר שהנשיא טראמפ האשים את רשת סי-אן-אן בהפצת עובדות שקריות לגבי טקס ההשבעה הנשיאותי של טראמפ. טראמפ טען ש CNN ניסתה ליצור תמונה מעוותת לגבי כמות המשתתפים שנכחו בטקס, לעומת טקס ההשבעה של הנשיא הקודם ברק אובמה.

ברשותכם, לא נכנס לנקודה מי מהצדדים צודק, מכמה סיבות. ראשית, בדיוק כמותכם, לא נכחתי בטקס, ולכן אין ביכולתי לדעת לאילו תמונות עלי להאמין. שנית, אין לי שום עניין בתחרות המטופשת של "למי יש יותר גדול" בין דונאלד טראמפ וברק אובמה. תחת זאת, הייתי רוצה לדון בקצרה בתפקידה של התקשורת בויכוח הנ"ל. כמו כן, נבחן האם החשדנות הגוברת של ציבורים מסויימים במקורות התקשורת שלהם היא מוצדקת או לא, והאם הוגן לעשות שימוש במונח "פייק ניוז" בהקשר של גופי תקשורת מכובדים כמו CNN או "ידיעות אחרונות"?

מדוע אף אדם לעולם לא יחווה את החדשות כמדויקות

כל מי שמכיר באופן אישי סיפור כלשהו, שפורסם לאחר מכן בחדשות, יסכים שהסיפור שדווח לא היה "מדויק ב-100%". כתבות חדשותיות לעולם אינן מדויקות, ולעולם לא יוכלו להיות מדויקות. יש לכך סיבות טובות. סיבה ראשונה: כתב חדשות טוב מקבל בד"כ את הסיפור שלו מכמה מקורות, מצליב בין המקורות, ומסנן מהסיפור את מה שלדעתו לא רלוונטי. הסיפור שהוא כותב עובר כמה מסננים נוספים (עורך, לפעמים גם עורך ראשי). התוצר הסופי, המוצלב והמסונן הופך להיות אותו סיפור אשר קוראים בעיתון או אייטם שמשודר במהדורת החדשות.

האדם הסביר מבין כיצד עובד תהליך של דיווח חדשותי. לפיכך, מרבית האנשים הסבירים והנבונים יקבלו את העבודה שלסיפור יש יותר מזווית אחת, ולכן ניתן לספר את אותו הסיפור בכמה דרכים שונות. מסיבה זו אף סיפור חדשותי לא יכול להיות מדוייק במאת האחוזים, בפרט בכל הנוגע לחוויות הסובייקטיביות ולפרשנות הניתנת למה שהתרחש.

יחד עם זאת, האדם הסביר והנבון מצפה מכתבי החדשות להיות:

  • מקצועיים – על הכתב להשיג כמה שיותר עובדות מכמה שיותר מקורות מהימנים, בגבולות האפשר.
  • אובייקטיבים / הוגנים – על הכתב לשים בצד הטיות, אמונות, ודעות אישיות כאשר הוא מדווח את הסיפור. הכתב מחויב לבצע את עבודתו ולסקר את העובדות ללא משוא פנים.
  • אמיתיים / אוטנטיים – על הכתב לספק כמה שיותר זויות לסיפור, מבלי להשמיט פרטים חשובים. למשל, בסוף כתבת תחקיר, נהוג להשמיע את תגובת הנחקר, כדי לשמוע את הצד שלהם בסיפור.

לבסס מחדש את האמון שאבד

כאשר גוף תקשורתי לא עומד בקריטריונים הנ"ל, הוא יוצר סדק באמון שבינו לבין צרכניו. למרבה הצער, יותר ויותר גופי תקשורת אינם עומדים בסטנדרטים בסיסיים אלה.

  • כאשר גוף תקשורת מפרסם סיפור הכולל אינספור עובדות שלא נבדקו, או סיפור שכולל כותרת מטעה, רק בכדי שאותו גוף יוכל למכור יותר עיתונים, או לקבל יותר כניסות לאתר, המקצועיות שלו נפגעת.
  • כאשר גוף תקשורת תומך במועמד מסויים לנשיא / ראש ממשלה, הוא מאבד את הטיפה האחרונה של אובייקטיביות שנותרה בו.
  • כאשר ארגוני חדשות משמיטים מדיווחי החדשות שלהם את מוצאם או דתם של טרוריסטים, למרות שאותם טרוריסטים בצעו את מעשיהם בשם אותה דת או בגלל מוצאם, הם משמיטים חלק חיוני מהדיווח, ובכך פוגעים באוטנטיות שלהם.

הוסיפו לכך את הקשרים שיש למו"לים בכירים ולאיליי הון תקשורתיים עם פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים, וקיבלתם סיבה נוספת לפקפק ביושרתם של חלק מגופי התקשורת.

אמון הוא מילת המפתח כאן. ברגע שמתחילים לאבד אמון בגופי התקשורת, קשה לנו יותר ויותר להאמין לחדשות שמדווחים לנו, במיוחד לאותן החדשות שמערערות את האידיאולוגיה שלנו או האמונה שלנו. כאשר צרכן החדשות מתחיל לתהות לגבי כל ידיעה בעיתון: "האם זה באמת נכון?" או "מהי האג'נדה הנסתרת העומדת מאחורי פרסום הכתבה?" אזי כל הסיפורים מתחילים להישמע כמו "פייק ניוז", אפילו אותם סיפורים שהם חשובים ונכונים ומתבססים על מקורות אמינים.

לפיכך, דונאלד טראמפ צודק בדבר אחד: ככל שההטייה התקשורתית הופכת לנפוצה יותר, ארגוני החדשות הגדולים ממשיכים לאבד את אמינותם (בד בבד עם ירידה בחשיפה אליהם, משום שאנשים פשוט מתייאשים ומפסיקים לצפות בחדשות "המיינסטרים"). עובדה זו צריכה להדאיג אותנו, משום שתקשורת חזקה ועצמאית היא מרכיב יסודי של כל חברה דמוקרטית בריאה וחפצת חיים. עלינו לשמור על כלבי השמירה של הדמוקרטיה, כי בלעדיהם, נפקיר את החצר שלנו לזאבים ושועלים.

אם חשקה נפשכם בעוד כמה קטעי קומיקס בנושא תקשורת, כדאי לכם לבקר באתר C-Section Comics. הנה קומיקס אחד למשל המתאר מבזק חדשות פרהיסטורי, עמוס בעובדות אלטרנטיביות, חדשות מזויפות וופייק ניוז מהעבר. והנה קומיקס על מבזקי חדשות, או כיצד הפורמט המודרני של מבזקי חדשות מפספס לגמרי את הפואנטה.

 

בצלם אלוהים ברא אותו

בצלם אלוהים ברא אותו - קומיקס מאת עידן שניידר

פאנל בונוס:

בצלם אלוהים ברא אותו - פאנל בונוס

וסתם בשביל הכיף, ציירתי פאנל בונוס נוסף, כדי להראות כיצד הוספת פרט אחד קטן יכולה לשנות את כל המשמעות של הפאנץ' בציור:

בצלם אלוהים ברא אותו - פאנל בונוס חלופי

לא תשווה!

נחזור לטקסט המקראי. על-פי המקורות, נוצר האדם בצלמו של אלוהים:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוהִים בָּרָא אותוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' 27)

תמיד תהיתי מה משמעות הביטוי "בצלם אלוהים ברא אותו". האם לקב"ה יש ידיים ורגליים וכליות, או שמה אנו דומים לאלוהים רק ברוחנו, בהתנהגות, בדרך החשיבה? ואם אנו דומים באופיינו לאלוהים, זה אומר שגם אלוהים תחרותי?

בארה"ב, בוחרים אנשים רבים לדבוק במובן המילולי של הביטוי, כלומר לשיטתם "בצלם אלוהים" משמעו שהאדם דומה פיזית לאלוהים. מה שמביא בד"כ לשאלה הבאה – כיצד אלוהים נראה? האם אלוהים זכר או נקבה? האם הוא לבן? שחור? אסייתי? ויכוחים מצחיקים כאלה על איך נראה אלוהים הם דבר שבשגרה, ואפילו קיבלו ביטוי בתרבות הפופולרית: למשל בסרט "Bruce Almighty" (ברוס הגדול מכולם), שם מורגן פרימן נבחר לא בכדי לשחק בתפקידו של אלוהים, או במחזמר "Avenue Q", שם קייט הלבנה וגארי השחור מתווכחים ביניהם האם ישו היה לבן או שחור, עד שמישהו מזכיר להם שישו היה בכלל יהודי.

כאמור, הפולמוס על איך אלוהים נראה משעשע אותי, מאחר וכל תכליתו היא להוכיח שייכות לקבוצה שהכי דומה לאלוהים. למה בעצם? נניח שאלוהים לבן, האם זה הופך את לבני העור לטובים יותר משחורי העור? אנו חוזרים כאן שוב לנקודה שעמדה במרכז הקומיקס של היום – נטייתו הכפייתית של האדם להשוות את עצמו לאחרים. ומה טוב יותר מלסיים בנקודה שבה התחלנו?

רוצים קומיקסים נוספים על סיפור בריאת האדם התנכ"י? הנה קומיקס נוסף הדן בשאלה המטרידה מדענים ותיאולוגים זמן רב – כיצד נראה האדם הראשון? והנה קומיקס קצרצר שמראה איך פיתה הנחש את חווה אימנו. וכאן תוכלו למצוא קומיקסים נוספים על סיפורי התנ"ך.

מדענים ואנשי-רוח רבים עדיין חלוקים בשאלה האם גם הדמויות ב C-Section Comics נבראו בצלם אלוהים, או שמא התפתחו בתהליך איטי של אבולוציה שלקח מליוני שנים? ואולי שילוב של שניהם? אם לא תקליקו, לא תדעו.  C-Section Comics – קומיקס שלא ברא השטן.

 

 

חצי אדם, חצי סוס, מאה אחוז חמור

אהבת קנטאורים, פאנל בונוס:

ליצורים החביבים הללו, בעלי פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של סוס, קוראים קנטאורים, או סנטאורים. מאז ומתמיד הם תפסו מקום מכובד ברשימת היצורים האהובים עלי במיתולוגיה היוונית, ועד היום אני נהנה במיוחד לצייר אותם. כילד אהבתי אותם במיוחד בסרט האנימציה "פנטזיה", בסצינה המפורסמת בה קנטאורים זכרים חסונים סטייל דיסני מחזרים אחרי "קנטאוריות" נקבות חמודות לצלילי הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן.

בעבר ציירתי גם את הקנטאורית הנחמדה הזו.

מרגישים שאתם על הסוס? קומיקסים נוספים שלי מחכים לכם באתר C-Section Comics. תוכלו למשל לקרא את הקומיקס הזה בדיוק, רק שהדיאלוגים יהיו באנגלית, וזה מדהים במיוחד בהתחשב בעובדה שאין בקומיקס הזה בכלל דיאלוגים.

מורשתו של אובמה

מורשתו של אובמה - קריקטורה פוליטית מאת עידן שניידר

ב-20 לינואר 2017 , יסיים ברק אובמה שתי קדנציות כנשיא ארה"ב. כשבאים לסכם את מורשתו של אובמה, בכל הנוגע למזרח התיכון, התמונה לא נראית מבטיחה במיוחד:

  • בסוריה, הציב לעצמו אובמה קו אדום לתקיפה ואז נסוג ממנו, תוך הפקרת הזירה לרוסים ולאיראנים. התוצאה: כמעט חצי מליון הרוגים, נכון לכתיבת שורות אלה, וגל פליטים חסר תקדים באירופה. תגובת השרשרת תגיע שנים מאוחר יותר בברקסיט, הסממן הראשון לקראת התפרקות אפשרית של האיחוד האירופי, לנוכח חילוקי הדיעות בנושא הטיפול בפליטים.
  • בזירה הישראלית-פלשתינאית – שר החוץ קרי הפנה את כל תשומת ליבו בתחילת הקדנציה שלו לנושא, בילה שבועות ממושכים באזור במטרה לקדם הסכם. התוצאה: אין תוצאה. הטרור הערבי ממשיך להכות בישראל והפלשתינאים עדיין לא מוכנים להכיר במדינה יהודית ולשבת לשולחן המשא ומתן. בהעדר משא ומתן, הקפאון המדיני נמשך וכך גם הבנייה הישראלית בהתנחלויות. עם כמעט חצי מליון ישראלים שגרים מעבר לקו הירוק, רעיון שתי המדינות נראה רחוק מתמיד.
  • במצריים, עם נפילת מובאראכ התעקש אובאמה לתמוך דווקא במועמד האחים המוסלמים, מורסי. מורסי הודח כעבור כמה שנים על-ידי עבד אל-פתאח א-סיסי, הגנרל החילוני, אבל יחסי ארה"ב מצריים נותרו בעיתיים בעקבות תמיכת אובמה בגורמי האיסלאם הקיצוני, השנואים על הצבא.
  • באיראן, הסכם הגרעין המפורסם שימים יגידו אם היה שווה את הנייר עליו היה כתוב (הערכתי הלא מלומדת – לא שווה. בהזדמנות הראשונה האיראנים יפרצו אותו וירוצו אל הפצצה). העולם השיג במקרה הטוב דחייה של כמה שנים בפיתוח הפצצה האיראנית. בעבור האיראנים, ההישגים העיקריים של ההסכם הם סיום הבידוד האיראני, ביטול הסנקציות, החזרת משטר האייתוללות לחיק הקהילה הבינלאומית, והכרה דה-פאקטו של ארה"ב באיראן כגורם משמעותי במזרח התיכון, תוך שיתוף פעולה פסיבי בעיראק וסוריה. ההישג היחידי מבחינת ישראל – סעודיה ומדינות המפרץ, שמבינות כי ננטשו על-ידי ארה"ב, מתחילות בשיתוף פעולה סמוי עם ישראל כנגד האוייב המשותף האיראני, זאת על פי מקורות זרים.
  • ואקורד הסיום – אי הטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון 2334 הקוראת להפסקת הבניה בהתנחלויות. שמעתי אנשים מכנים את האקט של אובמה "חסר תקדים", אבל למען האמת ישנם הרבה תקדימים להחלטות אנטי ישראליות במועה"ב שעליהן ארה"ב לא הטילה וטו. למעשה, קיים תקדים אחד דומה להפליא – החלטת האו"ם 465 משנת 1980, שקראה לישראל לפרק את ההתנחלויות. גם כאן, נשיא אנטי-ישראלי (קרטר) בשלהי הקדנציה שלו, נתן הוראה לא להטיל וטו על ההחלטה, ובכך סייע להעבירה. להחלטה לא הייתה שום משמעות מעשית משום שקרטר היה אז כבר "ברווז צולע", ומחליפו רייגן היה אחד מהנשיאים היותר פרו ישראליים שישבו בבית הלבן (למרות שגם הוא ביקר את ישראל על מפעל ההתנחלויות). נראה שגם להחלטה 2334 לא תהיה משמעות מעשית ישירה, ראשית משום שהתקבלה תחת סעיף 6 של אמנת האו"ם (ולכן לא ניתן לכפות אותה על ישראל), ושנית כי דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, כבר הודיע שבקדנציה שלו "העניינים באו"ם יראו אחרת". ועדיין, זוהי מכה מדינית כואבת לישראל ולממשלת נתניהו.

הנשיא אובמה השיג כל זאת תוך נטישת בעלי הברית המסורתיים של ארה"ב באזור כמו סעודיה, מדינות המפרץ, מצריים החילונית, ובמידה מסויימת גם ישראל, תוך חיזוק גורמים איסלמיסטים קיצוניים באזור כמו איראן ותורכיה. בעקבות חוסר התלות של האמריקנים בנפט הערבי (טכנולוגית פצלי השמן), נסוגה ארה"ב הלכה למעשה מהזירה המזרח-תיכונית, וספק הפקידה ספק הפקירה אותה בידי רוסיה. ההפגזות חסרות האבחנה בסוריה ועצימת העין הרוסית (לפחות בשלב הראשון) לנוכח הטבח בחאלב הם רק דוגמא לצורה שבה הרוסים מנהלים את העסק.

זוהי מורשתו של אובמה במזרח התיכון. כיצד ינהג הנשיא טראמפ במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט? ההצהרות של טראמפ עד עכשיו, במיוחד בהקשר הישראלי, מעודדות. אך כשלוקחים בחשבון את מצבה הכלכלי הקשה של ארה"ב, ואת חוסר העניין ההולך וגובר שלה במזרח-התיכון בעקבות העצמאות האנרגטית שלה, אינני צופה מעורבות יתירה של ארה"ב באזור. הלוואי ואני טועה.