אמנות הזיוף

פייק ניוז - קומיקס על הטייה תקשורתית - מאת עידן שניידר

פאנל בונוס

פייק ניוז או חדשות אמיתיות

האמינו או לא, ציירתי את הקומיקס הזה הרבה לפני שפרץ הדיון הציבורי בארה"ב בנושא "עובדות אלטרנטיביות" ו-"פייק ניוז" (fake news). הפולמוס האחרון החל לאחר שהנשיא טראמפ האשים את רשת סי-אן-אן בהפצת עובדות שקריות לגבי טקס ההשבעה הנשיאותי של טראמפ. טראמפ טען ש CNN ניסתה ליצור תמונה מעוותת לגבי כמות המשתתפים שנכחו בטקס, לעומת טקס ההשבעה של הנשיא הקודם ברק אובמה.

ברשותכם, לא נכנס לנקודה מי מהצדדים צודק, מכמה סיבות. ראשית, בדיוק כמותכם, לא נכחתי בטקס, ולכן אין ביכולתי לדעת לאילו תמונות עלי להאמין. שנית, אין לי שום עניין בתחרות המטופשת של "למי יש יותר גדול" בין דונאלד טראמפ וברק אובמה. תחת זאת, הייתי רוצה לדון בקצרה בתפקידה של התקשורת בויכוח הנ"ל. כמו כן, נבחן האם החשדנות הגוברת של ציבורים מסויימים במקורות התקשורת שלהם היא מוצדקת או לא, והאם הוגן לעשות שימוש במונח "פייק ניוז" בהקשר של גופי תקשורת מכובדים כמו CNN או "ידיעות אחרונות"?

מדוע אף אדם לעולם לא יחווה את החדשות כמדויקות

כל מי שמכיר באופן אישי סיפור כלשהו, שפורסם לאחר מכן בחדשות, יסכים שהסיפור שדווח לא היה "מדויק ב-100%". כתבות חדשותיות לעולם אינן מדויקות, ולעולם לא יוכלו להיות מדויקות. יש לכך סיבות טובות. סיבה ראשונה: כתב חדשות טוב מקבל בד"כ את הסיפור שלו מכמה מקורות, מצליב בין המקורות, ומסנן מהסיפור את מה שלדעתו לא רלוונטי. הסיפור שהוא כותב עובר כמה מסננים נוספים (עורך, לפעמים גם עורך ראשי). התוצר הסופי, המוצלב והמסונן הופך להיות אותו סיפור אשר קוראים בעיתון או אייטם שמשודר במהדורת החדשות.

האדם הסביר מבין כיצד עובד תהליך של דיווח חדשותי. לפיכך, מרבית האנשים הסבירים והנבונים יקבלו את העבודה שלסיפור יש יותר מזווית אחת, ולכן ניתן לספר את אותו הסיפור בכמה דרכים שונות. מסיבה זו אף סיפור חדשותי לא יכול להיות מדוייק במאת האחוזים, בפרט בכל הנוגע לחוויות הסובייקטיביות ולפרשנות הניתנת למה שהתרחש.

יחד עם זאת, האדם הסביר והנבון מצפה מכתבי החדשות להיות:

  • מקצועיים – על הכתב להשיג כמה שיותר עובדות מכמה שיותר מקורות מהימנים, בגבולות האפשר.
  • אובייקטיבים / הוגנים – על הכתב לשים בצד הטיות, אמונות, ודעות אישיות כאשר הוא מדווח את הסיפור. הכתב מחויב לבצע את עבודתו ולסקר את העובדות ללא משוא פנים.
  • אמיתיים / אוטנטיים – על הכתב לספק כמה שיותר זויות לסיפור, מבלי להשמיט פרטים חשובים. למשל, בסוף כתבת תחקיר, נהוג להשמיע את תגובת הנחקר, כדי לשמוע את הצד שלהם בסיפור.

לבסס מחדש את האמון שאבד

כאשר גוף תקשורתי לא עומד בקריטריונים הנ"ל, הוא יוצר סדק באמון שבינו לבין צרכניו. למרבה הצער, יותר ויותר גופי תקשורת אינם עומדים בסטנדרטים בסיסיים אלה.

  • כאשר גוף תקשורת מפרסם סיפור הכולל אינספור עובדות שלא נבדקו, או סיפור שכולל כותרת מטעה, רק בכדי שאותו גוף יוכל למכור יותר עיתונים, או לקבל יותר כניסות לאתר, המקצועיות שלו נפגעת.
  • כאשר גוף תקשורת תומך במועמד מסויים לנשיא / ראש ממשלה, הוא מאבד את הטיפה האחרונה של אובייקטיביות שנותרה בו.
  • כאשר ארגוני חדשות משמיטים מדיווחי החדשות שלהם את מוצאם או דתם של טרוריסטים, למרות שאותם טרוריסטים בצעו את מעשיהם בשם אותה דת או בגלל מוצאם, הם משמיטים חלק חיוני מהדיווח, ובכך פוגעים באוטנטיות שלהם.

הוסיפו לכך את הקשרים שיש למו"לים בכירים ולאיליי הון תקשורתיים עם פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים, וקיבלתם סיבה נוספת לפקפק ביושרתם של חלק מגופי התקשורת.

אמון הוא מילת המפתח כאן. ברגע שמתחילים לאבד אמון בגופי התקשורת, קשה לנו יותר ויותר להאמין לחדשות שמדווחים לנו, במיוחד לאותן החדשות שמערערות את האידיאולוגיה שלנו או האמונה שלנו. כאשר צרכן החדשות מתחיל לתהות לגבי כל ידיעה בעיתון: "האם זה באמת נכון?" או "מהי האג'נדה הנסתרת העומדת מאחורי פרסום הכתבה?" אזי כל הסיפורים מתחילים להישמע כמו "פייק ניוז", אפילו אותם סיפורים שהם חשובים ונכונים ומתבססים על מקורות אמינים.

לפיכך, דונאלד טראמפ צודק בדבר אחד: ככל שההטייה התקשורתית הופכת לנפוצה יותר, ארגוני החדשות הגדולים ממשיכים לאבד את אמינותם (בד בבד עם ירידה בחשיפה אליהם, משום שאנשים פשוט מתייאשים ומפסיקים לצפות בחדשות "המיינסטרים"). עובדה זו צריכה להדאיג אותנו, משום שתקשורת חזקה ועצמאית היא מרכיב יסודי של כל חברה דמוקרטית בריאה וחפצת חיים. עלינו לשמור על כלבי השמירה של הדמוקרטיה, כי בלעדיהם, נפקיר את החצר שלנו לזאבים ושועלים.

אם חשקה נפשכם בעוד כמה קטעי קומיקס בנושא תקשורת, כדאי לכם לבקר באתר C-Section Comics. הנה קומיקס אחד למשל המתאר מבזק חדשות פרהיסטורי, עמוס בעובדות אלטרנטיביות, חדשות מזויפות וופייק ניוז מהעבר. והנה קומיקס על מבזקי חדשות, או כיצד הפורמט המודרני של מבזקי חדשות מפספס לגמרי את הפואנטה.

 

מורשתו של אובמה

מורשתו של אובמה - קריקטורה פוליטית מאת עידן שניידר

ב-20 לינואר 2017 , יסיים ברק אובמה שתי קדנציות כנשיא ארה"ב. כשבאים לסכם את מורשתו של אובמה, בכל הנוגע למזרח התיכון, התמונה לא נראית מבטיחה במיוחד:

  • בסוריה, הציב לעצמו אובמה קו אדום לתקיפה ואז נסוג ממנו, תוך הפקרת הזירה לרוסים ולאיראנים. התוצאה: כמעט חצי מליון הרוגים, נכון לכתיבת שורות אלה, וגל פליטים חסר תקדים באירופה. תגובת השרשרת תגיע שנים מאוחר יותר בברקסיט, הסממן הראשון לקראת התפרקות אפשרית של האיחוד האירופי, לנוכח חילוקי הדיעות בנושא הטיפול בפליטים.
  • בזירה הישראלית-פלשתינאית – שר החוץ קרי הפנה את כל תשומת ליבו בתחילת הקדנציה שלו לנושא, בילה שבועות ממושכים באזור במטרה לקדם הסכם. התוצאה: אין תוצאה. הטרור הערבי ממשיך להכות בישראל והפלשתינאים עדיין לא מוכנים להכיר במדינה יהודית ולשבת לשולחן המשא ומתן. בהעדר משא ומתן, הקפאון המדיני נמשך וכך גם הבנייה הישראלית בהתנחלויות. עם כמעט חצי מליון ישראלים שגרים מעבר לקו הירוק, רעיון שתי המדינות נראה רחוק מתמיד.
  • במצריים, עם נפילת מובאראכ התעקש אובאמה לתמוך דווקא במועמד האחים המוסלמים, מורסי. מורסי הודח כעבור כמה שנים על-ידי עבד אל-פתאח א-סיסי, הגנרל החילוני, אבל יחסי ארה"ב מצריים נותרו בעיתיים בעקבות תמיכת אובמה בגורמי האיסלאם הקיצוני, השנואים על הצבא.
  • באיראן, הסכם הגרעין המפורסם שימים יגידו אם היה שווה את הנייר עליו היה כתוב (הערכתי הלא מלומדת – לא שווה. בהזדמנות הראשונה האיראנים יפרצו אותו וירוצו אל הפצצה). העולם השיג במקרה הטוב דחייה של כמה שנים בפיתוח הפצצה האיראנית. בעבור האיראנים, ההישגים העיקריים של ההסכם הם סיום הבידוד האיראני, ביטול הסנקציות, החזרת משטר האייתוללות לחיק הקהילה הבינלאומית, והכרה דה-פאקטו של ארה"ב באיראן כגורם משמעותי במזרח התיכון, תוך שיתוף פעולה פסיבי בעיראק וסוריה. ההישג היחידי מבחינת ישראל – סעודיה ומדינות המפרץ, שמבינות כי ננטשו על-ידי ארה"ב, מתחילות בשיתוף פעולה סמוי עם ישראל כנגד האוייב המשותף האיראני, זאת על פי מקורות זרים.
  • ואקורד הסיום – אי הטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון 2334 הקוראת להפסקת הבניה בהתנחלויות. שמעתי אנשים מכנים את האקט של אובמה "חסר תקדים", אבל למען האמת ישנם הרבה תקדימים להחלטות אנטי ישראליות במועה"ב שעליהן ארה"ב לא הטילה וטו. למעשה, קיים תקדים אחד דומה להפליא – החלטת האו"ם 465 משנת 1980, שקראה לישראל לפרק את ההתנחלויות. גם כאן, נשיא אנטי-ישראלי (קרטר) בשלהי הקדנציה שלו, נתן הוראה לא להטיל וטו על ההחלטה, ובכך סייע להעבירה. להחלטה לא הייתה שום משמעות מעשית משום שקרטר היה אז כבר "ברווז צולע", ומחליפו רייגן היה אחד מהנשיאים היותר פרו ישראליים שישבו בבית הלבן (למרות שגם הוא ביקר את ישראל על מפעל ההתנחלויות). נראה שגם להחלטה 2334 לא תהיה משמעות מעשית ישירה, ראשית משום שהתקבלה תחת סעיף 6 של אמנת האו"ם (ולכן לא ניתן לכפות אותה על ישראל), ושנית כי דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, כבר הודיע שבקדנציה שלו "העניינים באו"ם יראו אחרת". ועדיין, זוהי מכה מדינית כואבת לישראל ולממשלת נתניהו.

הנשיא אובמה השיג כל זאת תוך נטישת בעלי הברית המסורתיים של ארה"ב באזור כמו סעודיה, מדינות המפרץ, מצריים החילונית, ובמידה מסויימת גם ישראל, תוך חיזוק גורמים איסלמיסטים קיצוניים באזור כמו איראן ותורכיה. בעקבות חוסר התלות של האמריקנים בנפט הערבי (טכנולוגית פצלי השמן), נסוגה ארה"ב הלכה למעשה מהזירה המזרח-תיכונית, וספק הפקידה ספק הפקירה אותה בידי רוסיה. ההפגזות חסרות האבחנה בסוריה ועצימת העין הרוסית (לפחות בשלב הראשון) לנוכח הטבח בחאלב הם רק דוגמא לצורה שבה הרוסים מנהלים את העסק.

זוהי מורשתו של אובמה במזרח התיכון. כיצד ינהג הנשיא טראמפ במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט? ההצהרות של טראמפ עד עכשיו, במיוחד בהקשר הישראלי, מעודדות. אך כשלוקחים בחשבון את מצבה הכלכלי הקשה של ארה"ב, ואת חוסר העניין ההולך וגובר שלה במזרח-התיכון בעקבות העצמאות האנרגטית שלה, אינני צופה מעורבות יתירה של ארה"ב באזור. הלוואי ואני טועה.

קליפורניה מתעוררת למציאות חדשה

מריחואנה בקליפורניה חוקית ודונלד טראמפ ניצח בבחירות

עם כל הכבוד לדונלד טראמפ, המהפכה האמיתית בבחירות 2016 התרחשה ב- Golden State. האזרחים במדינה הצביעו בעד לגליזציה של מריחואנה בקליפורניה. כנראה שזו הנחמה היחידה בבחירות האלה עבור קליפורניה הליבראלית-דמוקרטית. קליפורניה מצטרפת בזאת לנבאדה, מסצו'סטס ומיין, גם בהן הצביעו בבחירות האחרונות בעד הפיכת הקנביס לחוקי. בארקנסו, פלורידה וצפון דקוטה הפכה המריחואנה הרפואית לחוקית.

לפי שעה בחירתו של טראמפ לא מתקבלת בעין יפה על-ידי חלק מהדמוקרטים. העובדה שקלינטון נצחה בבחירה הפופולארית (כלומר קיבלה יותר קולות של מצביעים בפועל, גם אם הפסידה במספר האלקטורים) תורמת לתחושת ההחמצה של הדמוקרטים. אלפי מפגינים יוצאים לרחובות, ובמקרים מסויימים ההפגנות מתודלקות על-ידי גורמים אנרכיסטיים והופכות לאלימות. ישנם כבר קולות בקרב הדמוקרטים שקוראים לשינוי שיטת הבחירות בארה"ב ולזניחת שיטת האלקטורים, במיוחד לנוכח העובדה שזו כבר פעם שניה ב 16 שנה שמועמד דמוקרטי זוכה בבחירה הפופולרית (רוב קולות המצביעים) אבל לא מצליח לזכות בנשיאות (רוב של אלקטורים) – ראה בחירות שנת 2000, בהן התמודד אל גור מול ג'ורג' וו בוש, וזכה במרבית הקולות.

הלגאליזציה של מריחואנה בקליפורניה היא צעד משמעותי בדרך להפוך את הקנביס לחוקי בשאר המדינות בארה"ב, ובהמשך אולי בשאר מדינות העולם. גם אם זה ריכך מעט מבחינתם את ההלם מבחירתו של טראמפ לנשיא, כנראה שאין מספיק מריחואנה בקליפורניה כדי לגרום לתושבי המדינה לקבל בהכנעה את ההכרעה הדמוקרטית של בחירות 2016.

עד שיתירו שימוש חוקי במריחואנה בארץ, למה שלא תקראו את C-Section Comics ? תוכלו להתחיל בקריקטורה הזו שציירתי בנושא לגליזציה של סמים קלים, עוד ב 2013. ירוק עולה.

 

איך נראות בחירות בדיקטטורות

בחירות בדיקטטורות - קומיקס מאת עידן שניידר

בחירות בדיקטטורות – פאנל בונוס:

דונלד טראמפ והתקשורת - קריקטורה מאת עידן שניידר

במדינות דיקטטוריות כדוגמת סוריה של אסד או מצריים של מובארכ, אוהבים השליטים לערוך מידי פעם "בחירות". בחירות אלו כוללות בד"כ או מועמד אחד, או לכל היותר שני מועמדים, כאשר המועמד השני הוא תמיד סוג של "איש-קש" חסר סיכוי אמיתי לנצח. כך היה למשל בבחירות האחרונות שנערכו לנשיאות בסוריה בשנת 2014 (בקומיקס לעיל בחרתי למרות זאת לצייר את המועמד הסורי כמועמד יחיד). הרעיון בעריכת בחירות בדיקטטורות היא לתת לאנשים את התחושה של דמוקרטיה, תוך כדי וידוא שהעריץ נשאר בשלטון. השליט הנוכחי מקבל בד"כ סדר גודל של 90% מהקולות, ולפעמים, כמו במקרה של אזרבייג'ן ב 2013, התוצאות ידועות באורח פלאי עוד לפני שנערכו הבחירות!

הנשיא בבחירות האלו נבחר כמעט תמיד פה-אחד משום שהבוחרים "יודעים" למי עליהם להצביע. הם יודעים כי

  1. יש רק מועמד אחד (או רק אחד שהוא מועמד רציני)
  2. נאמר להם למי להצביע – ע"י גורמי ממשל רשמיים, או הצבא, או המשטרה, או התקשורת (שבמדינות כאלו מופעלת ע"י המשטר)
  3. הם מבינים שאם יצביעו בצורה "לא נכונה", דברים רעים עלולים לקרות להם. במדינות טוטליטריות, יש לאח הגדול נטייה לדעת למי הצבעת.

עכשיו נעבור לבחירות 2016 בארה"ב. אפשר להניח שכאן אף מועמד לא יקבל מעל 90%. למעשה, על פי הסקרים האחרונים, אלא אם כן יקרה משהו דרמטי עד הבחירות, התוצאה הצפוייה היא פחות או יותר שוויון בין שני המועמדים . ובכל זאת, נראה שהתקשורת בארה"ב (וכשאני אומר "התקשורת" אני מתכוון למרבית גופי החדשות הגדולים, תמיד יש יוצאי דופן) עושה מאמץ עילאי כדי להגיד לבוחר האמריקני במי עליו לבחור. התופעה אמנם אינה חדשה, וראינו דברים דומים גם בבחירות קודמות, אבל נראה שהפעם יש התייצבות חסרת תקדים של גופי התקשורת מאחורי הילרי קלינטון, או יותר נכון, נגד דונלד טראמפ. אם התופעה נשמעת מוכרת לקורא הישראלי, הרי זה משום שגם במערכות הבחירות האחרונות בישראל, התייצבו מרבית כלי התקשורת מאחורי המועמדים שרצו נגד נתניהו – תופעת ה"רק-לא-ביבי" המוכרת. בעיני התקשורת, ישנו מועמד בר-בחירה אחד.

קיים דמיון מסוים בין בחירות עם "מועמד אחד", כפי שנהוג בבחירות בדיקטטורות, לבין בחירות עם "מועמד ראוי לבחירה" אחד. בשני המקרים, לבוחרים ישנה בעצם רק אפשרות בחירה אחת. נבהיר כאן ועכשיו: ארה"ב לחלוטין איננה על המסלול להפוך לעריצות, היא אפילו לא קרובה לכך. אבל כשהתקשורת בארה"ב מטיפה לנו שוב ושוב למי עלינו להצביע, וכשאחד המועמדים מצוייר כ"שטן בהתגלמותו",הדבר מזכיר לטעמי יותר את עיתון "פראבדה" (האמת), השופר של המשטר בימי ברית-המועצות הקומוניסטית, ופחות את צורת ההתנהגות המצופה מתקשורת חופשית, אמיתית, פלוראליסטית.

מחפשים פלורליזם ורבגוניות? את הקומיקס שלי תוכלו לקרא גם באנגלית וגם בעברית, אין דבר פלורליסטי מזה! הנה כמה קריקטורות פוליטיות בעברית, ובאתר הזה תמצאו את הקומיקס שלי באנגלית.