ב-20 לינואר 2017 , יסיים ברק אובמה שתי קדנציות כנשיא ארה"ב. כשבאים לסכם את מורשתו של אובמה, בכל הנוגע למזרח התיכון, התמונה לא נראית מבטיחה במיוחד:
- בסוריה, הציב לעצמו אובמה קו אדום לתקיפה ואז נסוג ממנו, תוך הפקרת הזירה לרוסים ולאיראנים. התוצאה: כמעט חצי מליון הרוגים, נכון לכתיבת שורות אלה, וגל פליטים חסר תקדים באירופה. תגובת השרשרת תגיע שנים מאוחר יותר בברקסיט, הסממן הראשון לקראת התפרקות אפשרית של האיחוד האירופי, לנוכח חילוקי הדיעות בנושא הטיפול בפליטים.
- בזירה הישראלית-פלשתינאית – שר החוץ קרי הפנה את כל תשומת ליבו בתחילת הקדנציה שלו לנושא, בילה שבועות ממושכים באזור במטרה לקדם הסכם. התוצאה: אין תוצאה. הטרור הערבי ממשיך להכות בישראל והפלשתינאים עדיין לא מוכנים להכיר במדינה יהודית ולשבת לשולחן המשא ומתן. בהעדר משא ומתן, הקפאון המדיני נמשך וכך גם הבנייה הישראלית בהתנחלויות. עם כמעט חצי מליון ישראלים שגרים מעבר לקו הירוק, רעיון שתי המדינות נראה רחוק מתמיד.
- במצריים, עם נפילת מובאראכ התעקש אובאמה לתמוך דווקא במועמד האחים המוסלמים, מורסי. מורסי הודח כעבור כמה שנים על-ידי עבד אל-פתאח א-סיסי, הגנרל החילוני, אבל יחסי ארה"ב מצריים נותרו בעיתיים בעקבות תמיכת אובמה בגורמי האיסלאם הקיצוני, השנואים על הצבא.
- באיראן, הסכם הגרעין המפורסם שימים יגידו אם היה שווה את הנייר עליו היה כתוב (הערכתי הלא מלומדת – לא שווה. בהזדמנות הראשונה האיראנים יפרצו אותו וירוצו אל הפצצה). העולם השיג במקרה הטוב דחייה של כמה שנים בפיתוח הפצצה האיראנית. בעבור האיראנים, ההישגים העיקריים של ההסכם הם סיום הבידוד האיראני, ביטול הסנקציות, החזרת משטר האייתוללות לחיק הקהילה הבינלאומית, והכרה דה-פאקטו של ארה"ב באיראן כגורם משמעותי במזרח התיכון, תוך שיתוף פעולה פסיבי בעיראק וסוריה. ההישג היחידי מבחינת ישראל – סעודיה ומדינות המפרץ, שמבינות כי ננטשו על-ידי ארה"ב, מתחילות בשיתוף פעולה סמוי עם ישראל כנגד האוייב המשותף האיראני, זאת על פי מקורות זרים.
- ואקורד הסיום – אי הטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון 2334 הקוראת להפסקת הבניה בהתנחלויות. שמעתי אנשים מכנים את האקט של אובמה "חסר תקדים", אבל למען האמת ישנם הרבה תקדימים להחלטות אנטי ישראליות במועה"ב שעליהן ארה"ב לא הטילה וטו. למעשה, קיים תקדים אחד דומה להפליא – החלטת האו"ם 465 משנת 1980, שקראה לישראל לפרק את ההתנחלויות. גם כאן, נשיא אנטי-ישראלי (קרטר) בשלהי הקדנציה שלו, נתן הוראה לא להטיל וטו על ההחלטה, ובכך סייע להעבירה. להחלטה לא הייתה שום משמעות מעשית משום שקרטר היה אז כבר "ברווז צולע", ומחליפו רייגן היה אחד מהנשיאים היותר פרו ישראליים שישבו בבית הלבן (למרות שגם הוא ביקר את ישראל על מפעל ההתנחלויות). נראה שגם להחלטה 2334 לא תהיה משמעות מעשית ישירה, ראשית משום שהתקבלה תחת סעיף 6 של אמנת האו"ם (ולכן לא ניתן לכפות אותה על ישראל), ושנית כי דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, כבר הודיע שבקדנציה שלו "העניינים באו"ם יראו אחרת". ועדיין, זוהי מכה מדינית כואבת לישראל ולממשלת נתניהו.
הנשיא אובמה השיג כל זאת תוך נטישת בעלי הברית המסורתיים של ארה"ב באזור כמו סעודיה, מדינות המפרץ, מצריים החילונית, ובמידה מסויימת גם ישראל, תוך חיזוק גורמים איסלמיסטים קיצוניים באזור כמו איראן ותורכיה. בעקבות חוסר התלות של האמריקנים בנפט הערבי (טכנולוגית פצלי השמן), נסוגה ארה"ב הלכה למעשה מהזירה המזרח-תיכונית, וספק הפקידה ספק הפקירה אותה בידי רוסיה. ההפגזות חסרות האבחנה בסוריה ועצימת העין הרוסית (לפחות בשלב הראשון) לנוכח הטבח בחאלב הם רק דוגמא לצורה שבה הרוסים מנהלים את העסק.
זוהי מורשתו של אובמה במזרח התיכון. כיצד ינהג הנשיא טראמפ במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט? ההצהרות של טראמפ עד עכשיו, במיוחד בהקשר הישראלי, מעודדות. אך כשלוקחים בחשבון את מצבה הכלכלי הקשה של ארה"ב, ואת חוסר העניין ההולך וגובר שלה במזרח-התיכון בעקבות העצמאות האנרגטית שלה, אינני צופה מעורבות יתירה של ארה"ב באזור. הלוואי ואני טועה.
